פירוש ספר יצירה למלאך השּׁר מיכאל - מיכאל מלצר

האדם, מעצם הווייתו וטבעו, זקוק להגדרת זהות.
הוא משתדל לחקור את מקומו בעולם, את אישיותו, את ההכרה העצמית שלו.
הוא לומד על עצמו ועל העולם כולו במהלך חיים תבוניים שבהם הוא מזין את שכלו
במידע על היקום הסובב אותו, בעיקר באמצעות החושים.

כל עוד מדובר בעולם החומרי, 'העולם הזה', התגלו במהלך ההיסטוריה חמשת החושים כמספקים ויעילים.
בעיקר מוכרת חשיבותו של חוש הראייה, כי בעזרתו האדם מצליח לחקור באופן 'מדעי' אפילו חלק מהעולם הרוחני המופשט, וזאת על-ידי הכתיבה המשתמשת באותיות ובמספרים.
השפה שבתחילה הייתה כולה מדוברת, כלומר נשמעת, הפכה להיות יותר ויותר כתובה –  אילמת.
והרי ה'מקרא' נועד להישמע ולא להיקרא בדממה. לכן הוא אינו מכונה ה'מכתב'.
כדי להבין טקסט לעומקו צריך להקשיב לו, ולא רק לקרוא בו. האדם מחפש משמעות, ואת המשמעות האמיתית ניתן לגלות רק בדרך השמיעה.

הדרך השימעית, באמצעות האוזן, שונה במובהק מהדרך הראייתית של העין.
בדרך השימעית הזמן מהווה מרכיב מרכזי וחיוני.
מחבר ספר תיקוני הזוהר מתפעל ומשבח את צורתה העקלקלה והמפותלת של האוזן, הגורמת למסר לעבור דרך ארוכה ומתמשכת עד שהוא מגיע אל ההבנה. לא היעילות של העין, המקצרת את הזמן ואת המרחק של הובלת הדבר-הנראה אל התפישה והמחשבה, אלא דווקא ההתעכבות בדרך היא שמעניקה זמן להבחנה במשמעות הנסתרת של הקול הנשמע.
ולא רק התמשכות הזמן, אלא גם עצם התנועה בו: העין תופסת מילה ואפילו משפט שלם בבת-אחת, ואילו האוזן מגלה וחושפת אותו צעד-אחר-צעד, צליל-אחר-צליל.
כך הקשב השמיעתי יוצר קשר בין-אישי חזק, כי הוא בנוי על מימוש או הפרכת הציפיות של המאזין, מאחר שיש בטקסט ריבוי-פנים.
המאזין דרוך יותר מאשר הצופה, ובהקשבה ישנה אקטיביות הדדית.
בקשב יש קשר.
זוהי התקשורת האנושית.
לא הפסיביות המרוחקת של מי שצופה.
והרי אותה אוזן אנושית הממונה על האיזון הגופני (שיווי-המשקל) היא הממונה על האיזון הנפשי המבוסס על קשר חברתי בין-אישי.

ומהו המדע של התנועה בזמן? – המוסיקה! היא מורכבת מִרְכיבי המלודיה, ההרמוניה והמקצב שכולם חלוקות של הזמן.
אין בה חומר – רק זמן! על כן היא האמנות הרוחנית ביותר והנעלה ביותר. דרכה ניתן להכיר גם את היקום הגדול, החיצוני, וגם את האישיות האנושית הפנימית הנסתרת. בעזרת הצלילים ניתן להכיר את האל הנמצא-בכל, שהרי קולו הם הצלילים המכונים צלילים-עיליים, ומוליכיהם הם המלאכים. מלאכי-השׁרת אינם משרתים אלא הם שׁרים את שירת היקום ומפיצים אותה בין העולמות. גלי-הקול הם המעניקים לכל ישות את תהודת-הזהות האמיתית והמשמעותית שלה.

מי שקובע את צלצולה (כלומר את המוסיקה) של השפה העברית הכתובה הוא הקורא אותה.
כל קורא מגלה בטקסט הכתוב בעברית משמעות שונה.
הרי המקרא כתוב על מגילת-הקלף ללא ניקוד, והמסורת שבה אנו משמיעים ושומעים בבית-הכנסת את צלצולו המסוים של הטקסט המנוקד בצירוף טעמי-המקרא התקבעה רק בימי-הביניים.
זוהי מעלתה הגדולה של הלשון העברית; לא חולשתה! היא מכריחה את הקורא אותה להיות פעיל ושותף ביצירת המשמעות הנכונה לו.
רק בתחום אחד מקפידים לקיים את הניקוד – בשירה (הפואזיה) הכתובה.
בכל הטקסטים חוץ מהשירה נגינת הטקסט נבחרת על-ידי הקורא: הוא בוחר כראות-עיניו והבנתו בין אות ש' שמאלית לימנית המקיימות את השפה כ-שׂפה ואת הלשון כ-לשׁון ולא להפך.
בקריאת טקסט עברי על הקורא לבחור בכל רגע נתון בין שמאל לימין.
הכותב והקורא יוצרים יחדיו את המשמעות.

ניקח כדוגמה את המלאך העומד לימין האל – השר הגדול מיכאל, שבספרות-ההלכה מכונה מטטרון וגם חנוך (שנלקח ע"י האלוהים והעניק לעם-ישראל את לוח-השנה והמועדים).
ברגע שנחליף בקריאתנו את השּׂר הגדול ב-השּׁר הגדול מיכאל, יתגלם לנגד עינינו הרואות (ובתוך אוזנינו השומעות) לא מלאך משרת אלא מוסיקאי, האחראי על הזמן, מי שראוי לברכת 'מְקַדש ישראל והזמנים'.
המלאך השּׁר מיכאל הופיע לאחרונה כדי ללמדנו להקשיב לעולם מחדש – וזאת בדרך מקורית ומופלאה.
הוא גורס שאלוהים ברא בתחילה לא את האוֹר אלא את האֲוִר, שהוא התווך שבו מתגשמים הצלילים, והוא הזמן והמקום הבראשיתי שבו נברא 'יש מאין': בזכות ה- ם'-הסופית הפך ה- תֹהוּ (וָבֹהוּ) ל- תְהוֹם. צליל-הזמזום (ם') נברא מתוך החלל הריק לפני האור… המלאך השר מיכאל בא להזכיר שמאז בריאתו האדם משתמש בכל מערה, ואדי, באר, פֶּה, דלעת, קונכיה, כד, ארון, חדר, בית-כנסיה, קתדרלה, אולם, היכל (…) קודם-כל ובעיקר בתור מֵיכל – מין תווך-אקוסטי המיועד לשמיעת קולו של היקום – קולו של האל וקולו של האדם עצמו.

המלאך השּׁר מיכאל בחר להפיץ את תורתו בעברית, כמובן, ובדרך בית-המדרש היהודי: הוא עושה זאת ע"י פירוש מקורי ופורץ-דרך של אחת מאבני-היסוד של תורת-הסוד העברית – ספר יצירה. ספר מסתורי וחידתי זה, שבמסורת היהודית מיוחס חיבורו לאברהם אבינו או לאדם הראשון (!), נכתב כנראה לפני כמעט אלפיים שנה, ונתגלה לפתע-פתאום במאה העשירית.
מאז נכתבו לו פירושים רבים, מרבי סעדיה גאון והרמב"ן ועד יהודה ליבס ומאיר בר-אילן.
ספר הזוהר ותורת הקבלה כולה מתבססים על ספר יצירה.
אך למרות כל זאת, עדיין קיימת ועומדת הבעת הייאוש של החוקר הדגול גרשם שלום מאפשרות פענוח משמעותו של הספר.
הוא קיווה לנס שיגיע בדמות גילוי טקסט קדמון חדש שיסביר את החידות שמציב הטקסט.
החיבור נפתח במשפט "בשלושים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק יה ה' צבאות…" והוא המכשול המרכזי בדרך להבנתו.
המלאך השר מיכאל מגלה כי, שלא כמקובל (על הכל!), אין מדובר כאן בסכום כ"ב (22) האותיות של השפה העברית ועשרת (10) המספרים (שבתורת הקבלה הפכו לעשר הספירות), אלא מדובר בלב-ליבה של תורת המוסיקה: ל"ב (32) הצלילים העיליים הבונים ומרכיבים את חמש האוקטבות המרכזיות (והמשמעותיות!) של כל המסורת הטונאלית העולמית.

יתירה מזאת, המלאך השּׁר מיכאל

• מלמדנו מחדש את שמות הצלילים ואת המרווחים ביניהם (עולם-הרוח);
• מראה איך לקרוא בתורה;
• משווה בין התורה–שבעל–פה לבין התורה–שבכתב;
• מבחין בין צלילים לבין תווי-מוסיקה, ומצביע על המכשלות של התיווי המוסיקלי;
• (בעקבות 'סולם יעקב') בונה מחדש את הסולם המוסיקלי לא כסולם-שלבים אנכי, אלא כמעגל צלילי אשר בסיסו בליבו;
• מזכיר לנו את 'נשמת-העולם' של אפלטון;
• מציג את דוד המלך ('נעים זמירות ישראל') ואת משה רבנו (מושיקאי) כמכונני המוסיקה;
• מוציא-לאור את משנתו המוסיקלית של הרמב"ן;
• מסביר כמה גן-העדן הצלילי של רמד"ל (ר' משה די ליאון, וחבריו לחיבור ספר-הזוהר) הוא משוכלל ויפה יותר מאשר מחשבת-המוסיקה של יוון;
• מתאר את 'ההרמוניה של הסְפֵרות' הרנסנסית ואת המדרגות המובילות לשמיים;
• מוסר לנו סודות נפלאים על תורת האר"י הקדוש;
• מנתח יצירות של באך (ומוסיף יצירה מוסיקלית מקורית בהשראתו);
• מפגיש אותנו עם חכמת-העולם של רמח"ל (ר' משה חיים לוצאטו);
• מגלה דמיון וקשר הדוק בין שוברט ור' נחמן מברסלב;
• מפגיש את בטהובן עם דאולנד ועם להקת לד-זפלין;
• מתאר את הקדושה של הרווח בין הצלילים: השקט, הדממה, הדומיה, הדמימה;
• חושף את חשיבות תפניותיו, עיקוליו ושיאיו של הקו–המלודי;
• מספר על מקורות הניגון היהודי החסידי ומהותו;
• מעצב מעגל–קוינטות מקורי ונכון בצורת מגן–דוד;
• בזכות סולם המינור מעמיד במרכז הזו"ן הקבלי (זעיר-אנפין ונוקבא = זכר ונקבה) את הנשיות;
• מפתח את רעיון המוסיקה הטונאלית כמגדירה זהות;
• דן ומפרש את התפילה החילונית מרוממת-הנפש של דוד זהבי וחנה סנש;
• מאפיין את המוסיקה הטונאלית כ-עץ הדעת טוב ורע וכתורת–מוסר;
• מציע לנו דרכים להיפגש עם עצמנו;
• מלמד אותנו דברים עמוקים שכבר הספקנו–לשכוח–שאנו–יודעים.

את הרעיונות היצירתיים והמשמעותיים הללו מבטא המלאך השׁר מיכאל בבהירות מפתיעה ובשטף סיפורי שיש בו אפילו הומור, כיאה למוסיקאי שמאזיניו יקרים לליבו.
לעיתים הוא נוקב ואפילו פוגעני (למשל ביחסו למוזיקולוגיה המסורתית, או בהתייחסותו לגבריות), אך בעיקר הוא מבטא שמחה ואהבה לגילוייו המקוריים.
כבר מזמן לא הזדמן מלאך שכזה למחוזותינו…